חוסר הפרופורציה בין האבל הארוך של ימי ספירת העומר, לבין יום האבל הבודד שנקבע לזכר שואת יהודי אירופה, צורם לרבים, בעיקר כיוון שאינם יודעים על מה הם מתאבלים בימי ספירת העומר, בעוד שהשואה חייה בזיכרון הקולקטיבי של עם ישראל, והאבל כואב ונוגע לכול. אך לתחושת צרימה זו אין הצדקה. ניתן לראות שהאבל בימי ספירת העומר, כולל מיניה וביה גם את האבל על השואה.
ראשית יש לבחון את הסיבה המקורית לאבלות ימי ספירת העומר. במסכת יבמות ס"ב ע"ב נכתב על "שנים עשר זוגין תלמידים שהיו לו לרבי עקיבא מגבת ועד אנטיפרס, וכולם מתו בפרק אחד… מפסח ועד עצרת… וכולם מתו מיתה רעה." ידועה גם הסיבה למותם: "מפני שלא נהגו כבוד זה לזה." סיפור זה הטריד את מנוחתם של היסטוריונים רבים, כיוון שלא סביר שלר' עקיבא היו תלמידים רבים כל כך. הם הציעו לתמיהה זו את הפתרון הבא:
למרות חורבן בית המקדש במהלך המרד הגדול ברומאים, בשנת שבעים לספירה, לא נפגעה ארץ ישראל פגיעה אנושה במרד. הישוב היהודי התאושש בהנהגתם של רבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו, שהתיישבו ביבנה והקימו בה סנהדרין. אך כשבעים שנה לאחר מכן פרץ מרד בר-כוכבא, ונעשה ניסיון נואש להשיב את עצמאות יהודה. הרומאים דיכאו מרד זה ביסודיות ובאכזריות, שהשאירו חלקים גדולים מארץ ישראל שוממים ושרופי אש, גרמו למותם של מאות-אלפי בני אדם, לוחמים ותושבים שלווים (כשליש מהעם באותה תקופה), והיו הגורם הישיר לתחילתה של הגלות הארוכה והמרה. בראש המרד עמדו שמעון בר כוסבא – הנשיא והמנהיג הצבאי, אלעזר – הכהן ורבי עקיבא – המחנך והמורה הרוחני. לא כל חכמי הדור הסכימו למרד, אך הכול סבלו מגזירות הדת שבאו בעקבותיו. רבים מגדולי ישראל מצאו את מותם כיוון שהמשיכו ללמוד וללמד תורה, למרות האיסור. בהם גם עשרת הרוגי המלכות המפורסמים.
אחת התוצאות של גזרות הדת וההחמרה שחלה בשלטון הרומי הייתה צנזורה חמורה שהוטלה על כל מה שנעשה ונכתב בארץ. לכן לא נשאר כמעט כל תאור בכתב של מהלך המרד ושל תוצאותיו הקשות. המעט ששרד גם הוא נכתב ברמז ובסוד בכדי לעקוף את הצנזורה.
דוגמא לרמז כזה מצויה למשל במסכת סנהדרין ל"ב ע"ב:
"קול רחיים בבורני, שבוע הבן שבוע הבן.
אור הנר בברור חייל, משתה שם משתה שם."
כדי לפתור את "כתב החידה" הזה, יש לבחון את פירושו של רש"י. הוא מסביר שע"י קול הרחיים או ריבוי הנרות בלילה, הודיעו על לידת בן ופרסמו את משתה ברית המילה שלו, שכן על פי החוק, אסור היה למול את הבנים.
על היסטוריונים בני זמננו מוטלת, אם כן, המלאכה לפצח את הקוד בכדי להבין את המסר שבדברים. מסקנתם לגבי המקור העוסק במותם של תלמידי רבי עקיבה היא: שגם הוא רמז מוסתר לאירועי המרד. כוונתו לציין את נפילתם בקרב של לוחמי בר-כוכבא שהיו כולם תלמידי רבי עקיבא בתוקף היותו המנהיג הרוחני של המרד. מתקפת הנגד של הרומים החלה בימים אלה, שבין פסח לשבועות, ובהם נהרגו רבים מלוחמי המרד. לזכרם ולזכר תוצאותיו הנוראות של כישלון המרד גזרו אבילות בימי ספירת העומר. משמע, ימי האבל נגזרו, לא על מותם של אנשים בלבד, אלא על מותה של התקווה לעצמאות. על חורבנה של הארץ, ועל הגלות הארוכה שבאה בעקבות החורבן.
בבתי כנסיות רבים, נוהגים לומר את תפילת "אב הרחמים" אף בשבת "מברכים" לחודשי אייר וסיוון. אין זו חומרה נוספת ש"חודשה" בשנים האחרונות לימי ספירת העומר, אלא מנהג עתיק יומין, הנובע מכך שחורבנן של קהילות שו"ם, שלזכרן חוברה תפילת יזכור זו, הייתה אף היא בימים שמאייר ועד תמוז. היה זה בימי "גזירות תתנ"ו" (1096) לפני כתשע מאות שנה. חיילות הצלבנים שחצו את אירופה בדרכם לארץ הקודש, פרעו לפי דרכם ביהודים, והרסו גם את הקהילות המפוארות של שפיירה וורמייזה ומגנצה. במשך שלושה חודשים השתוללו גדודי הצלבנים בכל השטח שבין הריינוס והדנובה, והרגו כשנים-עשר אלף יהודים. לזכרם חוברה תפילת יזכור, והונהג לאומרה בכל שבתות ספירת העומר, אפילו בשבת שמברכים בה החודש.
שכיחותם של אירועי דמים דווקא בתקופה זו של השנה, נובעת מימי ראשית הקיץ, הם "עת צאת המלכים" (שמ"ב יא, א, דבה"א כ, א). בעונה זו מקרצפים הגייסות את חלודת החורף ויוצאים לשחר לקרב. כך היה בימי המקרא, וכך גם בימינו אלה. לכן מגדיר רש"י, בספר "הפרדס", ימים אלו כ"ימים עלולים" ימים בהם גוברות הסכנות לאדם, ועליו לנהוג משנה זהירות.
שואת יהודי אירופה בדור האחרון היא החמורה שבשואות מבחינת היקף ההשמדה – במספר הנספים, בשטח הגיאוגרפי שהקיפה ומשך הזמן שנמשכה. היא גם הקרובה לנו ביותר והכאב טרי וחותך. יום השואה נקבע לכ"ח בניסן כיוון שביום זה החל המרד בגטו וורשה. איש לא היה מודע, כנראה, לימי ספירת העומר שבהם חל תאריך זה. אך במודע או שלא במודע נקבע יום השואה בימים המתאימים ביותר בשנה להנצחתה.
ימים אלו שהיו ימי שמחה וקציר לעם היושב על אדמתו. הימים שבין ראשית קציר השעורים לבין קציר החיטים, הפכו לימי אבל וזיכרון לאסונות שאירעו לעם ישראל בגלות. אלו הם ימי אבל על הגלות בכלל. על נוראותיה ורציחותיה, ועל חוסר האונים של עם ישראל בה. על יהודים רבים מספור שנהרגו ושנשחטו ושנשרפו ושנחנקו ושנקברו חיים, במשך קרוב לאלפיים שנות גלות. הכאב חד ביותר על אותם שנהרגו בדור האחרון, אך ימי הספירה הם זכר לחורבן גדול וארוך בהרבה. ראשיתו בהשמדה השיטתית של ארץ יהודה בימי מרד בר-כוכבא, המשכה בפרעות והשמדות אזוריות במשך כל ימי-הביניים בכל פזורות ישראל, ושיאן הנורא בשואת יהודי אירופה לפני כשישים וחמש שנה.
אלא שלא רק ימי זיכרון נתחדשו בדור האחרון בימי ספירת העומר, אלא גם ימי חג. יום העצמאות ויום ירושלים הם המסמלים יותר מכל את אמונתנו ב"אתחלתא דגאולה". הם חלים בעצם ימי הזיכרון לגלות ומזכירים לנו את דברי רבי יהושע בגמרא "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל". (ראש השנה יא ע"א) בזמן שבית המקדש היה קיים חגגו בימים אלו את חגיגות הקוצרים ברינה, וגם את ההמתנה קיצרת הרוח שבין "זכר ליציאת מצרים" לבין "זמן מתן תורתנו", ונהגו בהם מקצת מנהגי חול-המועד. דווקא בשל כך הפכו ימים אלו לאחר החורבן לימים בהם מורגשת הגלות ביתר שאת. והנה בדורנו, הולכת וחוזרת תחושת הגאולה, הן זו המדינית – כלכלית והן זו הדתית.
אין זה סוף הדרך. אנו עומדים בעיצומו של תהליך שמהותו היא ביטחון הולך וגדל בגאולה. דור ועוד דור גדלים בארץ ותחושת השייכות לאדמה ולמקום גוברת. במשך הזמן ישתנו גם ההלכה וסידור-התפילות, כך שישקפו יותר את תורת ארץ ישראל, ופחות את תורת חוץ ארץ. לא ירחק היום בו נוכל לצמצם את ימי האבל והזיכרון, ולשוב לימי שמחת הקציר של ספירת העומר, כפי שנצטווינו עליהם בתורה.
