"תרומתו של "מרכז יעקב הרצוג" גדולה יותר מממדיו הממשיים. רבים מוצאים בו את "ביתם היהודי" ומרגישים מוכלים לגיטימיים בו. מתפתחים בו כלים דיאלוגים משותפים. טיפוח מתרחב של גישה זו תוך למידה ממושכת עשויה להבטיח ולבסס את זיקתם של רבים ליהודיותם ולזהותם הקולקטיבית.
וכך, "היום הזה נהיית לעם" יותר משהוא תיאור מצב – הוא תיאור של תהליך"
עמדה רווחת היא שמתן תורה קיבע – בין השאר – את זהותנו הלאומית. לכאורה אף ניתן לכך ביטוי מפורש בכתובים. בפרשת כי תבוא שבספר דברים אנו קוראים, שלקראת הכניסה לארץ כנען נצטוו ישראל לכתוב על האבנים "את כל דברי התורה הזאת", ובהקשר זה נאמר שם:
(ח) "וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב":
(ט) "וַיְדַבֵּר משֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱלֹהֶיךָ":
(י) "וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְעָשִׂיתָ אֶת מִצְוֹתָו וְאֶת חֻקָּיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם" (דברים כז).
פסוקים אלה קושרים באופן בלעדי את מתן תורה עם הזהות הלאומית של עם ישראל, כמאמרו של רב סעדיה גאון בספרו "אמונות ודעות": "לפי שאומתינו בני ישראל אינה אומה אלא בתורותיה" (מאמר שלישי, אות ז), ויש בהם גם כדי לאשש לפחות חלקית את המימרה הנפוצה בחוגים נרחבים של הציונות הדתית מבית מדרשה של ישיבת "מרכז הרב", שעם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל הם אחדות אחת. אישוש זה הוא כאמור חלקי בלבד, משום שמימרה זו מניחה בתשתיתה גם תפיסות אונטולוגיות וקבליות שלא כל מי שעושה בה שימוש מודע להן. מאידך, ראוי לשים לב לכך, שהכרזה זו, המלכדת בעוצמה רבה כל כך את זהותנו הקולקטיבית כעם, יש בה מיניה וביה גם הבדלה והנגדה חמורה שלנו מכל אומות העולם האחרות.
לפיכך, אולי מפתיע להיווכח שדווקא בזיקה לפסוקים אלה, ניתן למצוא בחז"ל עמדה שונה, שעל פיה התורה יועדה לכל באי העולם, ולמענם נועדה כתיבת התורה על האבנים במעבר הירדן 1. כך נאמר כבר במשנת סוטה, (פרק ז משנה ה):
"וְאַחַר כָּךְ הֵבִיאוּ אֶת הָאֲבָנִים וּבָנוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְסָדוּהוּ בַּסִּיד, וְכָתְבוּ עָלָיו אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) בַּאֵר הֵיטֵב, וְנָטְלוּ אֶת הָאֲבָנִים וּבָאוּ וְלָנוּ בִּמְקוֹמָן":
ובתלמוד הבבלי, סוטה, אף הרחיבו את הדברים:
תנו רבנן כיצד כתבו ישראל את התורה? רבי יהודה אומר על גבי אבנים כתבוה שנאמר וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת וגו' ואחר כך סדו אותן בסיד אמר לו רבי שמעון לדבריך היאך למדו אומות של אותו הזמן תורה אמר לו בינה יתירה נתן בהם הקדוש ברוך הוא ושיגרו נוטירין שלהן וקילפו את הסיד והשיאוה, ועל דבר זה נתחתם גזר דינם לבאר שחת שהיה להן ללמד ולא למדו ר' שמעון אומר על גבי סיד כתבוה וכתבו להן למטה למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל וגו' הא למדת שאם היו חוזרין בתשובה היו מקבלין אותן. (דף לח ע"ב)
דברים אלה עולים בקנה אחד גם עם דברי הגמרא הידועים: " א"ר יוחנן: מלמד שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה, עד שבא אצל ישראל וקבלוה" (בבלי, עבודה זרה דף ב ע"ב ומקבילות). מכאן, שלפחות אסכולה זו בחז"ל מערערת על הזיהוי הבלעדי של עם ישראל עם התורה ומקשה במיוחד על הנחת האחדות המטאפיזית שבין עם ישראל ותורת ישראל.
אכן שערי הפירוש לא ננעלו, ובין השאר ניתן כמובן לטעון שגם אליבא דאסכולה זו, בדיעבד, מאחר שאומות העולם סרבו לקבל עליהם את התורה, ולאחר שהתורה הפכה להיות נחלתם הבלעדית של עם ישראל, אפשר לראות בה סַמָּן ייחודי ובלעדי לזהותנו הקולקטיבית כעם.
ב.דומה שכל מי שמתבונן בדמותו של עם ישראל לפחות במאתיים השנים האחרונות איננו יכול שלא להטיל ספק בבלעדיותה של זיקה זו שבין עם ישראל ותורת ישראל. רובו של עם ישראל כיום בפועל איננו שומר מצוות ודומה שאין כיסוי להכרזת האחדות שבין תורת ישראל לעם ישראל, לפחות לא מנקודת מבט סוציולוגית, ולא מבחינת מודעותם העצמית של רבים בעם ישראל. נקודת המבט ההלכתית יכולה אמנם להמשיך ולראות במחויבות לשמירת מצוות התורה את המאפיין הבלעדי של הזהות הקולקטיבית של עם ישראל, אבל היא עושה זאת במחיר כבד של הגדרתו של כל מי שאיננו רואה עצמו מחויב לשמירת תורה ומצוות כיהודי עבריין. המחיר הוא "כבד" בשל הדיסונאנס בתודעתם של רבים שאינם מסוגלים בפועל לראות בחילונים, יהודים עבריינים, ובמיוחד לאחר שהפנימו הלכי רוח פלורליסטים ורב תרבותיים הרווחים בימינו. דיסונאנס זה הוא כידוע גם מוקד אי הנחת מהדרישות המחמירות של אותם בתי דין לגיור השוללים את יהדותם של מתגיירים שלאחר גיורם חדלו לשמור מצוות.
באיזה מובן אפשר אפוא עוד לומר שהתורה מעצבת את זהותנו הלאומית?
צריך לומר ביושר שמנקודת מבט סוציולוגית ההלכה שוב איננה יכולה לתפקד כסַמָּן זהות קולקטיבית לאומית. נהפוך הוא! אנו עדים לתהליכים מצערים ומתמשכים כיצד מנקודת מבט סוציולוגית ההלכה מצמצמת עצמה והופכת להיות ממאפיין זהות קולקטיבית לאומית למאפיין זהות כיתתית צרה. ככל שמרבים להדגיש את חשיבותה כמייצגת בלעדית של התורה, כך הולכים ומתרבים והולכים ומעמיקים התהומות המפרידים בין קבוצות וחוגים יהודיים שונים. מסיבות שלא אוכל לעמוד עליהן כאן, תופעה זו מחריפה דווקא בימינו, ימים שבהם "עולם התורה" פורח כפי שלא היה מעולם בעבר.
ההלכה פוגעת יותר מכל בקולקטיב היהודי והיא חותכת כבסכין חדה גם בבשרה של החברה היהודית שרואה עצמה ומכריזה על עצמה כמחויבת לתורה ולמצוות, שהרי גם בתוך חבורת היהודים שומרי ההלכה רב הפירוד וההדרה ההדדית, זה לא אוכל משולחנו של זה, וזה אינו מוכן להתחתן עם זה. צריך גם לומר שמאז ומעולם היה קיים פער בין הרמה ההצהרתית של נאמנות להלכה, החשובה כשלעצמה, ובין אורחות החיים בפועל. בזאת נוכח כל מי שעסק בהשוואה בין דמותה של החברה היהודית כפי שעולה מספרות ההלכה והתשובות ובין דמותה בפועל של החברה היהודית כפי שעולה מעדויות היסטוריות. החברה היהודית בפועל התנהלה מאז ומעולם עם הפער הזה, פער שבין ה"ספר" לבין ה"חיים". ופער זה הולך ונסגר והולך ונסתם דווקא בגין פריחתו המופלאה של עולם התורה.
אמנם, מקום חיוני וחשוב מאין כמוהו תפסה ההצהרה על מושג ההלכה כמאפיין זהות יהודית בלעדי בראשית המאה התשע עשרה, בימי המאבק הקיומי של האורתודוקסיה כנגד הרפורמה. אבל צריך לומר שבימינו הצהרה על בלעדיותה של ההלכה כמאפיינת זהותנו הלאומית דומה למי שממשיך להלחם את המלחמה של אתמול. בימינו היא הופכת להיות פחות רלבנטית ופחות עונה לצרכים הקיומיים של העם היהודי ושל הזהות היהודית במדינת ישראל הריבונית ובגולה כאחת. וכבר התריע פרופ' יעקב בלידשטיין 2 על כך שהרב סולובייצ'יק לא הציג "כל מודל הלכתי עבור עם ישראל המפולג". לדידו, "עם ישראל הוא תמיד עם של סיני ושל תורה."
התבוננות מפוכחת במציאות הרוחנית והתרבותית של עם ישראל כיום איננה מותירה מקום לאשליות בדבר הסיכויים להשלטה גורפת וכוללת בימינו של מושג ההלכה כמאפיין בלעדי של זהות יהודית. וראוי לציין כאן את עמדותיו האחרונות של הרב יעקב מדן שפעל יחד עם פרופ' רות גביזון לניסוח מחודש של מערכת היחסים בין דתיים וחילונים במדינת ישראל. עמדותיו אלה היו מוּנָעות מאותה דאגה לעתיד הישרדותו של עם ישראל אל נוכח השסעים הרוחניים והתרבותיים המתרחבים והולכים בישראל ובתפוצות כאחת. הוא הציע לנטוש בעת הזאת את מושג ההלכה כמאפיין זהות דומיננטי בלעדי, שיש בו, כאמור, פוטנציאל של התרחקות ושל בידול יותר מאשר פוטנציאל של קירוב והתאחות. לעומתו הוא הציע לאחוז במושג ברית אברהם אבינו, המניע מגמות של הכללה מרבית של כל בני אברהם יצחק ויעקב להוויית חיים משותפים במדינת ישראל. עמדותיו אלה, שבוטאו בעיקר בשיחות בעל פה, הניבו יחד עם פרופ' רות גביזון, שורה של מסמכים והצעות, שהיו אמורים להוות מסד לאמנה חברתית חדשה בין שומרי מצוות וחופשיים בישראל.
לא אוכל כאן לפרוש מאפיינים אחרים נוספים שיכולים להיות מועמדים בימינו לייצג את הזהות היהודית הקולקטיבית. הם כולם צריכים להבחן על פי יכולתם להכיל חוגים רחבים יותר של העם היהודי.
כך, למשל, מציע דוד הרטמן לדבר על זהות יהודית דינאמית. ההלכה מוצגת כמגמה וכאידיאל שיש לחתור להגיע אליה בעתיד. כל מי שמוכן לחתור לעיצוב מתמשך ומתפתח של זהותו היהודית גם על ידי הפנמה חלקית של המסורת ואורח החיים היהודי ראוי להיחשב כ"בן ברית". נקודת מבט זו היא נקודת מבט של מחנך המתמודד עם המציאות הלא שלמה והלא נגאלת ופועל לתיקונה. בכך מנסה הרטמן להפוך את מושג ההלכה ממושג מגדיר-זהות אקסקלוסיבי לכלי אינקלוסיבי מכליל. דרך זו אפשרית במחיר התאמות מסוימות במשמעותם של מושגים דתיים המצויים בשורשי ההלכות, שלא כאן המקום לפרטם, וליצור בכך את הבסיס לשימוש בהלכה כאתגר לשפה רוחנית משותפת עבור חברה המבקשת להבין את יסודות הברית שבבסיס היהדות.
ראוי להזכיר כאן גם את ד"ר מאיר בוזגלו 3 שמציע לראות ביהדות המזרחית המסורתית הוויה יהודית אותנטית העומדת ברשות עצמה. זו איננה הוויה יהודית הפוסחת על שתי הסעיפים בין היהדות החרדית ובין היהדות החילונית. לדבריו "המסורתי איננו מי שחי רק 'על פי הספר'. התנהגותו נקבעת על פי מנהגי אבותיו, הכוללים את השבת, את חגי ישראל ומועדיו, את מנהגי האבלות והשמחה וכדומה."… המסורתי מחויב למנהגים, למרות שאין לו משנה סדורה ביחס למנהג ולהלכה. המסורתי אינו רואה ביחסו לעולם הוריו רק עניין של תרבות, ומאידך, בניגוד לחילוני אין המסורתי מעגן את יהדותו בישראליותו". ומאיר בוזגלו מסכם את מאמרו בטענה כי "עצם קיומם של מסורתיים רבים הוא חוליה מקשרת בין חלקים שונים של עם ישראל, חוליה שקשה לקשר ביניהם בלעדיה".
דומה כי בשנים האחרונות ניתן להבחין במגמה חדשה המתרחבת והולכת בחוגים רבים ובה יש במידה מסוימת גם ל"מרכז הרצוג" זכות ראשונים. לשמחתנו נראה כי הולכת ומתרחבת בחוגים רבים נכונות לפנייה מחודשת אל התורה ואל ארון הספרים היהודי. פנייה זו נעשית דווקא "בגובה העיניים" של כל אחד ואחד, והרשות פתוחה ונתונה לכל אחד לעצב לעצמו את זיקתו וכך להגדיר לעצמו את שורשיו היהודיים. התורה, חדלה להיות נחלתם הבלעדית של שומרי המצוות בלבד, והיא הופכת להיות מצע משותף שעל גביו הולך ונבנה שיח משותף, ללא הסקת מסקנות ריטואליות ונורמטיביות מחייבות שונות. בהבדל ובשונה מן המצע המשותף של מנהגים יהודיים מבית אבא, הכוללים גם תבשילים ומאכלים יהודיים מקוריים, שחשיבותם לזהות היהודית במקומם מונח, מתפתח כאן מצע תודעתי הכרתי ולמדני מגוון על גבי התשתית היציבה של התורה ושל ארון הספרים.
מעתה כמעט ואפשר לחזור אל ההגדרה הכנוסה בפסוק מן התורה המצוטט לעיל: "היום הזה נהיית לעם". התורה חוזרת כך להיות מוקד ומקור לזהותנו הלאומית, באופן כזה שיש בה יכולת של הכלה. כל יחיד רשאי לחפש לו את הזהות הפרטית והקבוצתית שלו. אבל ככלל הולך ומסתמן שהתורה היא מכנה משותף ממשי וריאלי של רבים בעם, לאור חולשתו ההולכת וגוברת בתפקודו של מושג ההלכה כ"שומר החותם" הבלעדי בעבר.
מנקודת מבט זו תרומתו של "מרכז יעקב הרצוג" גדולה יותר מממדיו הממשיים. רבים מוצאים בו את "ביתם היהודי" ומרגישים מוכלים לגיטימיים בו. מתפתחים בו כלים דיאלוגים משותפים. טיפוח מתרחב של גישה זו תוך למידה ממושכת עשויה להבטיח ולבסס את זיקתם של רבים ליהודיותם ולזהותם הקולקטיבית. וכך, "היום הזה נהיית לעם" יותר משהוא תיאור מצב – הוא תיאור של תהליך.
____________________________________
1 הרחיב על כך את הדיבור מנחם הירשמן בספרו תורה לכל באי העולם.
2 ראו י' בלידשטיין, עם ישראל בהגותו של הרב י"ד סולובייצ'יק, בתוך אמונה בזמנים משתנים, עמ' 149 – 174, ובמיוחד בעמ' 162 – 163 בו מביע בלידשטיין היסוס באשר לממדי ההכללה הכלולים במושג ברית גורל.
3 ראו מאיר בוזגלו, המסורתי, בתוך: רב-תרבותיות במבחן הישראליות, בעריכת אוהד נחומי, ירושלים תשס"ה, עמ' 153-162
