מעשי ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה?/ ד"ר נח חיות


כיצד אנו צריכים להתייחס לאובדן אויבינו? האם מותר לנו לשמוח ואף להפגין שמחה ברבים, ושמא עלינו לזכור שגם אויבינו נבראו בצלם והם מעשה ידיו של הקב"ה? שאלה זו חוזרת ועולה מדי פעם במציאות שיוצרת סביבנו הפוליטיקה האזורית. אמירתו של מנחם בגין כלפי מלחמת אירן-עירק (1981) 'אני מאחל הצלחה לשני הצדדים' – היא דוגמה ידועה לתחושות שמלוות אותנו באירועים כאלה.

שש שנים כבר נמשכת מלחמת האזרחים בסוריה וחייהם של כחצי מיליון בני אדם נגבו, יחד עם כמעט שני מיליון פצועים. כישראלים, איננו יכולים להזדהות עם אף אחד מהצדדים היריבים – לא עם נשיא סוריה המדכא באכזריות את ההתקוממות, רוצח עשרות אלפים ומשתמש בנשק כימי כנגד המורדים; ולא עם המורדים שחלקם נמנים עם המדינה האסלאמית (דעא"ש) שקנו את פרסומם באכזריות נוראה, כמעט בלתי אנושית.

בשביעי של פסח אין אומרים הלל מלא אלא רק 'חצי הלל'. המדרש (פסיקתא דרב כהנא) מסביר את הטעם לשינוי:
בפסח אין את מוצא שכתב בו אפילו שמחה אחת. ולמה? אלא את מוצא שבפסח התבואה נידונית ואין אדם יודע אם עושה היא השנה אם אינה עושה, לפיכך אין כתוב שם שמחה. דבר אחר: למה אין כתוב שם שמחה? בשביל שמתו בו המצרים. וכן את מוצא כל שבעת ימי החג אנו קורין בהן את ההלל, אבל בפסח אין אנו קורין בהן את ההלל אלא ביום טוב הראשון ולילו, למה, כדאמר שמואל 'בנפול אויביך אל תשמח'.

המדרש נותן שני טעמים שונים לכך שהשמחה בפסח איננה שלמה. הטעם הראשון לקוח מהעונה החקלאית – בפסח החקלאי עדיין מלא חששות ואינו יודע האם יבולו הצליח, על כן שמחתו איננה שלמה. הטעם השני מחזיר אותנו לנס קריעת ים סוף שחרץ גם את גורלם של המצרים למוות בטביעה. והנה, ברגע הגדול שבו נגאלו ישראל ומתו המצרים, נאסרה השמחה כדברי הפסוק ממשלי: 'בנפול אויבך אל תשמח' (משלי כד, יז).

רעיון זה חוזר גם בתלמוד הבבלי (מסכת מגילה י, ע"ב):

ואמר ר' יוחנן, מפני מה לא נאמר 'כי טוב' בהודאה זו, לפי שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים. ואמר רבי יוחנן, מאי דכתיב (שמות יד, כ) 'ולא קרב זה אל זה כל הלילה'? ביקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר הקב"ה מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?!

במדרש מפורסם זה אוסר הקב"ה על המלאכים לשיר את שירתם הקבועה שבה המלאכים מקלסים מדי יום את בורא העולם.
במקור הארצישראלי של האגדה משמעות הדברים שונה לגמרי. במדרש תנחומא (ב בשלח יג): 

בשעה שהיו בני ישראל חונים על הים באו מלאכי השרת לקלס לקב"ה ולא הניחן הקב"ה, שנאמר: 'ולא קרב זה אל זה כל הלילה'. ואמר: 'וקרא זה אל זה ואמר קדוש' […] אמר להם הקב"ה: בניי נתונים בצרה ואתם מקלסים לפניי?

לפי נוסח זה, הקב"ה אוסר על שירת המלאכים לא בגלל מפלת המצרים אלא בגלל הסכנה שבה נתונים בני ישראל, שהיו עדיין לפני קריעת ים סוף, והמצרים היו מאחוריהם. גם הפסוק הנדרש: 'ולא קרב זה אל זה כל הלילה' נמצא מתאים ובמקומו – לפני קריעת ים סוף.

נראה אפוא שחכמי בבל לקחו דרשה תלמודית ירושלמית מוקדמת בעלת מסר פרטיקולרי, שבה משתקפת דאגתו של הקב"ה לבניו, לישראל; והסבו אותה לדרשה שזמנה מאוחר יותר, אחרי נס קריעת הים, שהמסר בה אוניברסלי: האלוהים מצטער על מות כל יצוריו, מעשה ידיו. 

מה הניע את הדרשנים בבבל להסב את הדרשה מישראל למצרים? פיסקה רגילה

יוסף היינמן (אגדות ותולדותיהן) מעלה את ההשערה שהשינוי המכוון או המקרי התרחש בתרבות ובאווירה של קהילה יהודית המוקפת שכנים גויים. בבבל קיוו היהודים לפתח יחסי שכנות טובים עם השכנים הלא-יהודים סביבם והתרחקו ממסורות ואגדות המביעות שמחה על מותם של גויים רבים. 

כך או אחרת, שפע המדרשים השונים המתלבטים ביחס הנכון לנפילתם של גויים יכול לשמש לנו מקור השראה כיצד להתייחס אל המאורעות בימינו, ולוואי שישכון שלום בין אדם לאדם, בין קרוב ובין רחוק.


רוצים ללמוד עוד?
נשלח לכם קישור למאמר הבא

מהמאמרים האחרונים שלנו

"כל המחלה…לא אשים עליך"/ שרה עברון

 אָז יָשִׁיר-משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהֹוָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַּיהוָֹה כִּי-גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם: שירת הים, שמות ט"ו אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהוָֹה

קראו עוד »

"לספוד לשרה ולבכתה"/ שרה עברון

" וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה: וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה

קראו עוד »