מה להלכה ולשיפוט התהליך המדיני?/ טובה אילן


לאחרונה פרסמו כמה רבנים ידועים הצהרות בדבר איסור נסיגה משטחי ארץ ישראל. ניסוח ההצהרות כפסקי הלכה מעורר אצל אנשים שההלכה רלוונטית לגביהם שאלות רבות, כגון, האם מדובר בפסק אולטימטיבי התקף בכל תנאי? והרי מצינו שרק בשלושה עניינים נאמר "ייהרג ובל יעבור", ונושא שלמותה של ארץ ישראל אינו נכלל בהם; או, חס וחלילה, איך להתייחס לקריאה לחייל צה"ל שלא לציית לפקודות שתצווינה על נסיגה או על עקירה של יישובים? האם פירוש הפסק הוא דה-לגיטימציה של ממשלת ישראל ואולי אף קריאה למרידה בה1?

ברור שלשאלות אלו יש השלכות חינוכיות ראשונות במעלה בחינוך הדתי, והן זורעות מבוכה אצל מחנכים. מחד גיסא, אנחנו מברכים על שזכינו ברוך ה' למדינה ולריבונות יהודית, ובשל כך מחנכים לציית לממשלה יהודית נבחרת במדינת ישראל. מאידך גיסא, באותה מידה אנו מחנכים לשמוע לקול חכמים ורבנים ולציית לפסקי הלכה.

למי שאינם מצויים במבוכיה של דת ישראל והמערכת ההלכתית, אני מבקשת להסביר שקבלת סמכות רבנים היא מן העמודים המכוננים של מערכת זו. ואולם המערכת ההלכתית עצמה יצרה מנגנונים המעניקים לפרָט מרחב מחיה ומאפשרים לו לפעול על פי מצפונו התורני ו"לעשות הישר והטוב בעיני ה'", ובה בעת מבטיחים לכלל את קיומם של סדרי מדינה וחברה.

הרמב"ם פסק בשאלת סמכותם של מנהיגי ישראל שבכל אתר ואתר, וכך הוא אומר:
ראשי גלויות שבבבל במקום מלך הן עומדים ויש להם לרדות את ישראל בכל מקום ולדון עליהם, בין רצו ובין לא רצו… 2
דיני המלכות (כל מלכות, כולל מלכי ישראל) מעוגנים אצלו בכלל "דינא דמלכותא דינא". הרמב"ם עצמו הקים את כל קהילתו (והוא בכללה) על רגליה לשמיעת איגרת מראש הגולה בבבל, כדי להפגין כבוד למעמדו3.

חכם יהודי בן המאה הארבע-עשרה, רבי נסים מגירונדי4, דן בסוגיה שלכאורה יש בה סתירה בין סמכות המלך מחד גיסא לסמכות הסנהדרין מאידך גיסא. הר"ן מנסה להבחין ביניהן. גם הוא עומד על העצמאות הרבה המוענקת למלך בשל היותו מופקד על הסדר המדיני ועל ההכרעה בשאלות הדומות לאלה שאנו דנים בהן כאן. הר"ן סובר שהמציאות זקוקה לשתיהן – לסנהדרין כמגלמת את המשפט ואת הצדק האלוהי, שבשל האבסולוטיות של ערכיו אינו יכול לעלות בקנה אחד עם הצרכים המדיניים, ולמערכת משפט המלך שהיא אפוא מערכת מקבילה.

אולי ההתייחסות המעניינת ביותר היא זו של הראי"ה קוק. ניסוח דבריו רומז למציאות הדמוקרטית של ימינו, וכך הוא כותב שם (ציטוט בדילוגים):
וקל וחומר, שהנשיאים המוסכמים באומה, בזמן שהיא בארצה ובשלטונה… שהוסכמו בעמדתם לכתחילה בשביל האומה בהשגחתה הכללית, גם הארצית, כמלכי בית חשמונאי וגם נשיאיהם, פשיטא דלא גריעי מראשי גלויות שבבבל5.

גם מלכי בית חשמונאי, שחז"ל לא הסכימו עם דרכי שלטונם, נכללים בקריטריונים של הרמב"ם, לפי דעתו של הרב, והוא מוסיף ואומר בהמשך:
נראים הדברים שבזמן שאין מלך, כיוון שמשפטי המלוכה הם גם כן מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלו הזכויות של המשפטים ליד האומה בכללה. ובייחוד נראה, שגם כל שופט שקם בישראל – דין מלך יש לו לעניין כמה משפטי המלוכה ובייחוד למה שנוגע להנהגת הכלל…

מן הנאמר עד כה ראינו שההלכה עצמה מעצבת את הלגיטימיות של השלטון בישראל, ומציידת אותו אף בכוח כפייה. אין משתמע מכאן שבמהלך הדורות לא נמצאו בצד השיתוף שבין חכמי ישראל ופרנסי הקהל, גם מתחים והתנגשויות. אין ספק שחכמי ישראל ראו עצמם חייבים לעמוד בשער, להתריע ולהוכיח בכל עניין שנראה בעיניהם כעריצות וכעיוות השלטון. קצר המצע מהשתרע ולא נוכל למנות סוגיות אלו. קל וחומר שיש חובה כזאת כיום, כשהשיטה הדמוקרטית מאפשרת לכל נציגי הציבור להשתתף בעיצוב ההחלטה הפוליטית עוד בעת גיבושה, בטרם נפלה הכרעה. מי שרואים עצמם מייצגים את המערכת ההלכתית ואת הנהגת הציבור האמון עליה, רואים עצמם חייבים להשמיע את דעתם, לפי מיטב הערכתם ומצפונם התורני.

ברצוני להציג בקצרה שלושה מודלים הנוהגים כיום בעולם האורתודוכסי בעניין ההיזקקות ל"דעת תורה" בשאלות פוליטיות וחברתיות, כדי למקם את הרלוונטיות של הפסק ההלכתי לפי כל אחת מן השיטות.
המודל הראשון המקובל בעולם החרדי, ואפשר לראות בו מודל פונדמנטליסטי, מעניק להנהגה התורנית כריזמה השואבת מרוח הקודש, ולכן מאפשר לה לפסוק לא רק בכל שאלה תורנית, אלא גם בשאלות פוליטיות-ציבוריות.

וכך כתב ה"חפץ חיים": "מי שדעתו 'דעת תורה' יכול לפתור כל בעיות העולם בכלל ובפרט". נכון שה"חפץ חיים" הִתְנָה יכולת זו בכך ש"דעת תורה תהיה צלולה, בלי איזו פנייה או נטייה כלשהי", וזה כידוע קשה מאוד, בלשון המעטה, במציאות הפוליטית שאנחנו חיים בה. אבל לענייננו חשוב לציין – ללא שיפוט – ששיטה זו, הידועה בכינויה "אמונת חכמים" או "דעת תורה", התפתחה בייחוד במאתיים השנים האחרונות בשל סיבות סוציולוגיות ואחרות וקיבלה חיזוק דווקא לאחר השואה, אולי בניסיון פרדוקסלי לכונן מחדש את עולם התורה שחרב ולבסס אותו.
אין ספק שיש לשיטה זו מקורות בחז"ל. בהלכה ובמחשבה היא יונקת מן הספרי המפורסם לספר שופטים: "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, אפילו נראים בעיניך [האם זה הנוסח המדויק?] על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל, שמע להם" (נוסח המלבי"ם), אלא שיש לזכור שבד בבד התפתח מודל שונה, שאף הוא זוכה ללגיטימיות במקורות ישראל, והוא אינו מקבל באותו האופן את סמכותה של "דעת תורה" כמי שאינה ניתנת לביקורת ולוויכוח6.

בחוגי הציונות הדתית מעולם לא הסכימו לשיטה שבשאלות ציבור ובעניינים פוליטיים תכריע "מועצת גדולי התורה" או דעת תורה של אישיות תורנית כלשהי, תהיה גדולה ככל שתהיה. בציבור זה אפשר להבחין בשני מודלים.

המודל הראשון שולל מכול וכול את הרלוונטיות של פסק ההלכה בשאלות מדיניות. כשרצתה אסֵֵפת רבני ישראל ובראשם הראי"ה קוק זצ"ל להחרים את הבחירות לאספת הנבחרים בשנת תר"פ בשל מתן זכויות בחירה והיבחרות לנשים, קבעו שעד שלא תתבטל התקנה בדבר מתן זכות הבחירה לנשים "לא ישתתף שום איש מכשרי ישראל באסיפת הנבחרים" (וזה כבר היה פסק דין מתון, כנראה בהשפעתו של הרב קוק)7. מנהיגי המזרחי יצאו בתגובה חריפה, והרב י"ל פישמן התבטא בין השאר: "בענייני איסור והיתר… נשאל את הרבנים, אבל בענייני החיים שבשוק עליהם לשאול אותנו". התבטאותו של י' רדלר-פלדמן, המכונה ר' בנימין, הייתה חריפה הרבה יותר.

מודל אחר, שבמהותו אינו רחוק מן המודל הנ"ל, ואולי באורח מעשי אף עולה בקנה אחד אתו – אם כי נקודת המוצא שלו מנוגדת – גורס שיש להלכה רלוונטיות לכל החיים ובכל שאלות החיים, וגם שיקולים ביטחוניים או כלכליים הם קריטריונים להכרעה הלכתית. מודל זה טוען לקשר בין ערכים הלכתיים לשאלות אקטואליות. תפקידם של הרבנים, לפי זה, לחדד את השיקולים ולהשמיע את קולם בדבר צירופם של שיקולים מוסריים ודתיים לכלל השיקולים, אך כחוות דעת ולא כפסק הלכה. מבחינה זו אינו שונה תפקידם של הרבנים מתפקידם של כלל אנשי הרוח, הנדרשים למעורבות בחיי הציבור. יתרונם ותרומתם מתמקדים בידיעתם את הנורמות ההלכתיות ובהביאם אותן אל תוך הדיון הציבורי.

חשוב להדגיש שעל הרבנים – יותר מכל אחד אחר – להבין ש"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". ראיית המציאות על כל היקפה ומורכבותה בשעה נתונה, מציאות המכתיבה את הדילמות ומצווה על פתרונן – דבר זה נתון כולו בידי המנהיגות המדינית. זו הפררוגטיבה שלה, ואנו חוזרים בזאת לבעיית הסמכות המדינית של השלטון, שבה התחלנו. בין הערכים והסוגיות הדתיות שיש להם קשר להכרעות האקטואליות נמצא את ערך השלום; את ערך פיקוח נפש הקשור בבעיות הביטחון; את ערך ארץ ישראל – יישובה, כיבושה וזכותנו עליה; את שאלת זכותנו לוותר על אדמות שבידינו ועוד ערכים רבים, כפי שעולה מסוגיות אחדות בחז"ל8. אפשר להתפלפל הרבה על ההייררכיה של ערכים אלו ועל תקפותם ההלכתית, אבל הכול כפוף לערך הכללי של ההישרדות הקיומית שלנו כאן, במדינתנו הקטנה, והערכת הכוחות הצרים עלינו היום ובעתיד הנראה לעין. על כך, נדמה לי, לא יחלוק איש. ניתוח המציאות הגיאו-פוליטית והאסטרטגית הוא כידוע לב-לבה של המחלוקת בחברה בישראל.
שניים מרבני ארץ ישראל, החיים אתנו כיום, חיוו דעתם בשאלה זו.

הרב נחום אליעזר רבינוביץ', ראש ישיבת "ברכת משה" במעלה אדומים, כתב כך:
ישנם עניינים שהתורה מכתיבה לנו בדיוק מה לעשות, אבל יש דברים אחרים, שהתורה מנחה אותנו, איך להעריך את המצב, ועלינו לפעול על פי הערכה תורנית, אלא שהערכה זו לא הוכנה בשבילנו לא בתורה ולא בש"ס ולא בפוסקים, ואם אדם נקלע למצב כזה הוא חייב לעשות הערכת מצב לעצמו לפי מיטב הבנתו הוא… כל הדיבורים על שאלת החזרת השטחים מבחינת ההלכה אינם במקומם. כל עם בריא אינו מוותר על שיש לו, אם רק יכול לשמור עליו… ברם, אין הקדושה עניין לשאלה העומדת בפנינו להכרעה היסטורית… השיקול היחידי הוא – מה מאזן הכוחות בינינו לבין אויבינו? האם יש סיכויים טובים, שנוכל לעמוד איתן וגם אנו וגם ארצנו תהא שלימה, או שמא חס ושלום להיפך, צפויה סכנה משונאיהן של ישראל?9

ואלה דבריו של הגאון הרב חיים דוד הלוי, הרב הראשי של העיר תל אביב:
ומה שנראה לעניות דעתי כפשוט ביותר הוא, שהכלל המנחה בכל זה הוא הבטחת בטחונה של האומה בכל מסגרת של משא ומתן על יסוד תפיסה רחבה של מצוות התורה "וחי בהם", ולכן הדיון בהחזרת שטחים או החזקתם צריך להתבסס על יסוד פשוט וברור – מה טוב להגנתה של המדינה, שהוא קיומה של האומה. זו הלכה שאינה כתובה, ובוודאי שאינה נובעת מדין פיקוח נפש, אלא מכוח ההיגיון הפשוט, שאין שום צורך לצוות עליו...10

לסיכום: החל בר' יוחנן בן זכאי, דרך משיחיותו שהכזיבה של בר-כוכבא, וכלה בהסכמתנו לתכנית החלוקה ב-1947, למדנו פרק ארוך בפשרות כואבות, וכולן לימדונו את "צו החיים". "וחי בהם" – מתוך מסירות נפש לערכים ציוניים והלכתיים, מתוך כבוד למסורת ישראל, אך גם מתוך הבנה שאין לגזור גזרות ולתקן תקנות שהציבור אינו יכול ואינו רשאי לעמוד בהן במסגרת ציות לפסק הלכה, ואין זה חשוב כלל אם הפסק נוטה לצד זה או אחר של המפה הפוליטית. כבוד לפסקי הלכה יושג בין השאר אם רבני ישראל יבינו את גבולות פסיקתם. לחינוך תצמח מכך טובה גדולה.

__________________________

המאמר הופיע בעמודים, אייר תשנ"ד, בעקבות דברים שנאמרו במסגרת סדנה בכנס של משרד החינוך, "חינוך לקראת שלום", שהתקיים בשבט תשנ"ד. חלק מהמקורות לקוחים מהאוסף "וחי בהם" שליקט הרב אמנון בזק.

  1. המאמר פורסם בתשנ"ד, והוא אקטואלי עוד יותר בימינו אחרי ההתנתקות מחבל עזה.
  2. הלכות סנהדרין, פרק ד הלכה יג.
  3. פרופ' יעקב בלידשטיין, בספרו עקרונות מדיניים במשנת הרמב"ם, הוצאת בר אילן, תשמ"ג, דן בהיבטים השונים של התייחסותו של הרמב"ם לנושא זה.
  4. דרשות הר"ן, דרשה א.
  5. משפט כהן, סימן קמד ואילך.
  6. ראו מאמרו של שמחה פרידמן, "אמונת חכמים במישור החברתי ובבעיות ציבור – אתגר רעיוני או הנחיה אופרטיבית?" בתוך כנס לביא תשל"ה, הוצאת הקיבוץ הדתי.
  7. כפי שעולה ממחקרו של פרופ' מנחם פרידמן בספרו חברה ודת, יד בן צבי, ירושלים תשל"ח, עמ' 166.
  8. כגון מצוות "לא תחנם" וסוגיית עיירות שצרו עליהן נכרים, וכן מצוות יישוב ארץ ישראל, כפי שהיא עולה מתפיסת הרמב"ן ועוד.
  9. הצופה, כ"ג בכסלו תשנ"ג.
  10. מתוך כינוס תורה שבעל-פה, כרך כא, הוצאת מוסד הרב קוק. 

רוצים ללמוד עוד?
נשלח לכם קישור למאמר הבא

מהמאמרים האחרונים שלנו

"כל המחלה…לא אשים עליך"/ שרה עברון

 אָז יָשִׁיר-משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהֹוָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַּיהוָֹה כִּי-גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם: שירת הים, שמות ט"ו אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהוָֹה

קראו עוד »

"לספוד לשרה ולבכתה"/ שרה עברון

" וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה: וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה

קראו עוד »