דגלים/ נחמה וינגרטן מינץ


אפילו מזג האויר משתף פעולה עם מצב הרוח. מאניה-דפרסיה.
ימים של סופחורף, טיפות אחרונות של חסד שאנחנו מלקטים, אוגרים, מנסים להרטיב את כפות ידינו הפרושות. הצהוב משתלט לאטו על השדות המוריקים, ומעבר לפינה מגיחים פתאום ימים של חום ויובש, רוחות מזרחיות ואובך שמאפיל על השמש ועל הנשמה.
ומנגד, כבר יודעים שבא אביב… הפרחים בערוגות, שעות האור הארוכות שמוציאות אנשים מבתיהם, החיוך על הפנים.
וכך גם ספירת העומר. סופרים את הימים, יוצרים תזכורות – רק לא לשכוח! מתכוננים לרגע השיא. אבל ברקע, מהדהד המספד, נשמע הבכי, נוכח השכול.
תרועת הפסטיבלים שהתחילה לפני כשבועיים, תישמע שוב בקול גדול בעוד ימים אחדים. הארץ לובשת חג. דגלים מונפים על מרפסות הבתים, על הגגות, על המכוניות.
ובבתים רבים, מתעטפות משפחות ביגונן, חלות ורועדות ככל שהזמן קרב ובא. ימי זיכרון.

במכתבו לברון הירש, מיום 06.03.1895, כותב הרצל:
"אדוני שואל בלעג : דגל מה הוא ? כלונס ויריעת- אריג? לא אדוני, דגל הוא למעלה מזה. בדגל מוליכים את הבריות לכל מקום שרוצים, אפילו לארץ הבחירה. למען דגל הם חיים ולמען דגל הם מוכנים למות".

אם נעצור לרגע ונבחן את מקומו של הדגל במקרא, ניווכח כי ישנן פרשנויות שונות אפשריות למילה. לצד הפרשנות שרואה בדגל- נֵס, אותה יריעת בד המתבדרת ברוח, כמו משמעה היום, עולים גם כיוונים נוספים.

התורה מספרת, כי בזמן המסע הגדול של עם ישראל לארץ ישראל חנו ישראל במדבר "אִישׁ עַל-מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל-דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם" (במדבר א, נב), ובהמשך: "איש על דגלו באֹתת לבית אבֹתם יחנו בני ישראל מנגד סביב לאהל מועד יחנו" (ב, ב).

ומסביר רש"י: "כל דגל יהיה לו אות מפה צבועה תלויה בו. צבעו של זה לא כצבעו של זה, צבע כל אחד כגוון אבנו הקבועה בחשן, ומתוך כך יכיר כל אחד את דגלו". ואכן, בבתי כנסת רבים אפשר לראות סמלים שונים של שבטי ישראל המתנוססים על דגלים – למשל על דגל יהודה מופיע אריה, על דגל נפתלי – איילה, על דגל בנימין – זאב.

אולם, לבד מהאפשרות של 'דגל' במובן של סימן זיהוי שיסייע לכל אחד למצוא את מקום חנייתו במדבר, אנו מוצאים כי בלשון חז"ל 'דגל' משמעו מחנה, פלוגת צבא, קבוצת אנשים שיש להם אידֵאל משותף והמאוגדים בחטיבה אחת.
ומוסיף המדרש בשמות רבה (פרשה טו, ז): "אין דגלים אלא צבאות".
ועוד: "ר' אליעזר אומר: כמלאכי השרת, שהם עומדים דגלים דגלים, ור' יהושע אומר כיציאתן ממצרים שהיו עומדים דגלים דגלים" (ילקוט שמעוני, שיר השירים רמז, תתקצב), וכן "מלמד שנתנבאו על עצמן שעתידין להעשות מחנות מחנות, דגלים דגלים, שורות שורות, כמטעת של כרם"(שיר השירים רבה, ב).
ומסכם שד"ל בפירושו ומכריז: ד"ה עַל דִּגְלוֹ: "דגל" אין תחילת הוראתו לא נס ולא מפה, כי זה טעם "אות": "איש על דגלו באותות". אבל פירושו – חברה מסודרת…

המדרש בדברים רבה, קושר את הדגל עם גינוני מלכות: "וכיון שעלו ישראל מן הים, אמר הקב"ה למשה עשה אותם דגלים דגלים שיהיו מהלכין בטכסיסי מלכים" (דברים רבה, טז).
עם היוצא מעבדות לחרות מניף דגל המורה על חרותו, כפי שמביא הרמב"ן ( שמות יד, ה) : "וזה טעם 'ובני ישראל יוצאים ביד רמה', שעשו להם דגל ונס להתנוסס, ויוצאים בשמחה ובשירים בתוף ובכִנור כדמות הנגאלים מעבדות לחירות, לא כעבדים העתידים לשוב לעבודתם".

תחיית עם ישראל בארצו לאחר גלות ארוכה מחייבת הנפת דגל. הדגל מסמל גינוני מלכות של עם בן חורין, המבקש לקשור את עצמו למורשתו ולמקורותיו.

אכן, לא רק כלונס ואריג.
שנתיים לאחר שכתב הרצל את מכתבו, מעיד דוד וולפסון:
"בפקודת מנהיגנו הרצל באתי לבזל, כדי לעשות את כל ההכנות לקונגרס הראשון. בין השאלות הרבות שהעסיקוני אז הייתה אחת… באיזה דגל נקשט את אולם הקונגרס? מה הם צבעיו? הן דגל אין לנו. הרעיון הזה הכאיבני מאוד…
והנה הבהיק רעיון במוחי: הרי יש לנו דגל. לבן כחול. הטלית אשר בה נתעטף בתפילתנו – טלית זו היא סמלנו. נוציא נא את הטלית מנרתיקה ונגולל אותה לעיני ישראל ולעיני כל העמים. הזמנתי אז דגל כחול לבן ומגן דוד מצויר עליו. וכך בא לעולם דגלנו הלאומי
".

בקריאה נוספת של הדברים, נראה כי דווקא הבחירה בטלית, אינה בהכרח הבחירה הטבעית ביותר; בטלית – מתעטפים, מתכנסים לתפילה, חוסים תחתיה: "בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי אֶת ה' זָכָרְתִּי וַתָּבוֹא אֵלֶיךָ תְּפִלָּתִי אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ". (יונה ב, ח)
הטלית, משמשת את הרגע האינטימי שבו מתייחד האדם עם קונו, מבקש על נפשו, שופך לבו בתפילה. הנפת הדגל, נראית לרגע כסתירה מיניה וביה למהותה של הטלית.

לעצמי, מצאתי תשובה אפשרית דווקא בשירו של יהודה עמיחי:

מי שהתעטף בטלית בנעוריו לא ישכח לעולם:
ההוצאה משקית הקטיפה הרכה ופתיחת הטלית המקופלת
פרישה, נשיקת הצוארון לארכו (הצוארון לפעמים רקום
ולפעמים מזהב). אחר כך, בתנופה גדולה מעל הראש
כמו שמים, כמו חופה כמו מצנח. אחר כך לכרוך
אותה סביב הראש כמו במחבואים, אחר כך להתעטף
בה כל הגוף, צמודה-צמודה, ולהתכרבל כמו גולם
של פרפר ולפתוח כמו כנפים ולעוף.
ומדוע הטלית בפסים ולא במשבצות שחור לבן
כמו לוח שחמט. כי הריבועים הם סופיים ובלי תקוה,
הפסים באים מאין סוף ויוצאים לאין סוף
כמו מסלולי המראה בשדה תעופה
לנחיתת המלאכים ולהמראתם […]

לפני ההתעטפות, באה 'התנופה הגדולה'. כמו חופה. אולי קצת כמו הכהן המניף את העומר לארבע רוחות שמיים, שיראו כולם, שידעו כי מה' היה הדבר. לא רק מעשה אדם אלא חלק אלוה ממעל.
ואותה תנועה קצת מאני-דפרסיבית, קצת מסובכת של הנפה והתכנסות, של גאווה וענווה, של הכרת הטוב וקבלת הרע, היא היא מהות חיינו כאן. באהבה.

כי יש יום בו יונף אל-על דגלנו בזוך ובזוהר
ויעטוף כטלית אומה נאספת אל צור לבבה.
לבן ותכלת דגלה, כלבנת הספיר וכעצם השמים לטהר,
ועליו צבאי צבאות פנים ושמות —
ודגלו עלי אהבה.

(חנן פורת) 


רוצים ללמוד עוד?
נשלח לכם קישור למאמר הבא

מהמאמרים האחרונים שלנו

"כל המחלה…לא אשים עליך"/ שרה עברון

 אָז יָשִׁיר-משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהֹוָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַּיהוָֹה כִּי-גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם: שירת הים, שמות ט"ו אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהוָֹה

קראו עוד »

"לספוד לשרה ולבכתה"/ שרה עברון

" וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה: וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה

קראו עוד »