דרשת 'בת מצווה' לפרשת ויצא:

פרשת ויצא - הבאר והבור (בראשית כח, י – לב, ג)/ ליאורה שרייבר

השנה לומדות חברות בית המדרש 'עִתּוֹת' (ע"ש ענת דותן עמר) על נשים וטקסי חיים. לכבוד הלימוד בנושא 'בת מצווה' התבקשה כל לומדת לכתוב דרשת בת מצווה לפרשת השבוע שלה. ליאורה שרייבר מהקיבוץ העירוני 'מגוון' בשדרות כתבה דרשה יפהפייה לפרשת 'ויצא':

 

פרשת ויצא מספרת לנו על קורותיו של יעקב אבינו: חלום הסולם בבית אל, פגישתו עם רחל על פי הבאר, מערכת היחסים הסבוכה בינו לבין נשותיו ושפחותיו, לידת בניו, יחסיו עם לבן, הצלחתו בגידול הצאן, חלום נוסף בו הוא מצוּוה לשוב למולדתו, בריחתו מלבן המסתיימת בכריתת הברית עמו בגַלעֵד והמפגש עם המלאכים במחניים.

בתוך גודש הדברים הללו בולטת מאוד מערכת יחסיו עם נשותיו. עוד לפני שמתאפשרת ביניהם היכרות מקרוב, הוא נופל שבי בקסמה של רחל, שהייתה "יְפַת-תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה". החיבור עם לאה נוצר לכאורה בעל-כורחו, אך בכל זאת הוא מתואר כקשר שהולך ומתייצב. יופייה של לאה איננו נעלם לחלוטין מעיניו, הוא שונה. עליה מסופר "וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת". יש אומרים שהעיניים הן הראי של הנפש, של הפנימיות, ואולי הרכּוּת הזאת מסמלת את יופייה הפנימי.

ימי ההיכרות והרושם הראשוני חולפים ומערכת היחסים המשולשת בין יעקב, לאה ורחל ממשיכה להישזר ולהיארג במהלך רגעי החיים, קטנים כגדולים. דרך שמות בניהן, אנחנו מתוודעים לצער ולסבל הרב שהיו מנת חלקן, כאשר כל אחת מנסה בעזרת יופייה ומעלותיה (החיצוניות והפנימיות) למשוך את יעקב לצידה. צעד צעד, מהיריון להיריון ומלידה ללידה, מתוארת חוויה קשה וכואבת של תחרות והזדקקות נואשת למדי לאהבתו של יעקב. בלעדיה הן חשות שנואות ועזובות לנפשן. נדמה כי בתוך מסכת הייסורים הזאת, הן זוכות לרגעי חסד רק בחודשי ההריונות שלהן. ייתכן שגופן המתמלא, מפחית מתחושת הריקנות המתלווה להזדקקות הזו. בהשאלת משחק-מילים, שהכרתי אצל דוד גרוסמן, אומר, כי עבורן האימהוּת היא המהות שלהן, ובלעדיה הן חשות אי-מהות, עד כדי כך שאין טעם לחייהן ("וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב, וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ; וַתֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב הָבָה-לִּי בָנִים, וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" ל,א).

בנקודה זו אני מבקשת לרגע לחזור לתחילת הפרשה, אל הפסוקים בפרק כט המתארים את הפגישה בין יעקב לרחל. בפסוקים אלה חוזרת המילה 'באר' שבע פעמים וממגנטת אליה את תשומת לבנו:

א וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי-קֶדֶם. ב וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה, וְהִנֵּה-שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי-צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ כִּי מִן-הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים. וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל-פִּי הַבְּאֵר. ג וְנֶאֶסְפוּ-שָׁמָּה כָל-הָעֲדָרִים וְגָלְלוּ אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וְהִשְׁקוּ אֶת-הַצֹּאן וְהֵשִׁיבוּ אֶת-הָאֶבֶן עַל-פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ. ד וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב, אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם, וַיֹּאמְרוּ, מֵחָרָן אֲנָחְנוּ. ה וַיֹּאמֶר לָהֶם, הַיְדַעְתֶּם אֶת-לָבָן בֶּן-נָחוֹר, וַיֹּאמְרוּ, יָדָעְנוּ. ו וַיֹּאמֶר לָהֶם, הֲשָׁלוֹם לוֹ, וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם, וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם-הַצֹּאן. ז וַיֹּאמֶר, הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל, לֹא-עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה. הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ. ח וַיֹּאמְרוּ, לֹא נוּכַל עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל-הָעֲדָרִים וְגָלְלוּ אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן. ט עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם, וְרָחֵל בָּאָה עִם-הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ, כִּי רֹעָה הִוא. י וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת-רָחֵל בַּת-לָבָן אֲחִי אִמּוֹ, וְאֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ, וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וַיַּשְׁקְ אֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ. יא וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל, וַיִּשָּׂא אֶת-קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ. יב וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא, וְכִי בֶן-רִבְקָה הוּא, וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ.

מבין המשמעויות הרבות שניתן ליחס לבאר, אני בוחרת אחת המתקשרת להזדקקותן של אימותינו לאה ורחל.

בשיעור של מוטי בר אור (באתר "קולות") שכותרתו: "...והאבן גדולה על פי הבאר" קראתי את הדברים הבאים:
במשלי פרק ה' כתוב: 'שְׁתֵה-מַיִם מִבּוֹרֶךָ וְנֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרֶךָ'. למה כתוב תחילה 'בורך' ואח"כ 'בארך'? שהרי לא נקרא בור אלא מקום ריקן שאינו נובע מים, ובאר הוא מים הנובעים? אלא הכל מקום אחד. אלא שמקום שמסכנים אוחזים בו- נקראת 'בור' שאין לו משלו אלא מה שמכניסים בו...לאחר כך היא נעשית 'באר' שהוא נובע ומתמלא מכל הצדדים..." (זוהר פרשת נח עמוד ס.)
במישור הפיזיקלי הדברים ברורים. בור מתמלא ממי גשמים. עיקר עניינו להיות כלי מכיל התלוי במקור חיצוני. לכן הפסוק במשלי מדבר על 'מים' בהקשר לבור. לעומת הבור, הבאר מתמלאת מעצמה. ממי תהום. ואולם בעל הזוהר אינו מתעניין ברובד הפיזיקלי; הוא רואה בבור ובבאר יסודות תודעתיים. הבור מבטא יסוד בנפש המבטא תלות בהתמלאות מגורם חיצוני, בעוד שהבאר מבטאת יכולת של התמלאות עצמית.
'אלא הכל מקום אחד'- הכוונה כנראה לכך שגם הבור וגם הבאר הם איכויות נקביות. אלא בעוד שהבור תלוי במקור של מים עליונים (זכריים) הרי שהבאר שואבת מעצמה - מים תחתונים (נקביים), ואינה תלויה בגורם חיצוני כלל. לנזקקים באופן מוחלט למים חיצוניים בבחינת בור, קורא הזוהר 'מסכנים'. בוודאי שתודעת באר העצמאית והבלתי תלויה גבוהה יותר וזוכה היא לשפע 'נוזלים'.
ואמנם ,לשם יצירת חיים ופריון צריך את הבור, את התלות באחר. ואולם, איכות החיים הגבוהה, היא איכותה של באר.

כיום, כשאני מחפשת בדמויותיהן של אימותינו השתקפויות ותובנות ומתבוננת דרכן על עצמי, אני מבינה שהמתח הזה שתואר כאן, בין ההזדקקות לכוח המילוי של האחר, לבין הכמיהה להגיע אל המקור הפנימי של נביעת מי-התהום, מלווה אותי לאורך כל שנות בגרותי.

אני מאחלת לעצמי שחכמת החיים הנצברת תסייע לי אט-אט למצוא את האיזון הנכון בין השניים.



משלוח הודעה למרכז

תודה על פנייתך
משלוח הודעה למרכז
ארעה שגיאה
*

*

*

*

אשמח להצטרף לרשימת התפוצה של מרכז הרצוג
עיצוב: Dov Abramson  |  תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות למרכז הרצוג                        מרכז יעקב הרצוג, קיבוץ עין צורים  |   office@merkazherzog.org.il   |   08-8608330