... נתגלגלה לי הזכות לומר כמה מילים לסיומה של שנת הלימודים שלנו- תשע"א ואני רוצה לפתוח בשבחו של יהודה שמצליח בכל שנה לבנות מערכת מגוונת של מרצים והרצאות.
29 פגישות היו לנו השנה ואין זאת מילתא זוטרתא כדברי טשרניחובסקי ב"לביבות". הדבר היחיד הקבוע בכל יום חמישי, היא הפרשה. הפרשה, כמו שאומר יהודה, כל היתר הפתעה.
כי כמספר הדוברים- מספר הגישות. כל אחד והפרשה שלו. וזה מה שמעניין הגיוון והפתיחות, נקודת המבט, אירגון החומר והשקפת העולם.
יש המתמקדים בפרשה, והופכים בה והופכים ומביאים לנו מלא הטנא- רמב"ם ורמב"ן ואבן-עזרא ורש"י, כמובן רש"י, כדברי נחמה ליבוביץ- מה קשה לרש"י?
ויש שהפרשה משמשת להם קרש קפיצה והזדמנות להביא לפנינו מעולמם, מעיסוקם, ספר שכתבו וכיוצא באלה.
והדוברים "מראשי בני ישראל" פרופסורים ודוקטורים, רבנים ועורכי דין, עיתונאים וח"כים ואם יש כמה אחדים שאין קידומת של תואר לשמם- גם הם חכמים עם קבלות ודבריהם שפתיים ישק.
ויהודה מקדם פניהם בברכה ומספר את ייחוסם, מעשיהם והישגיהם והספרים שכתבו והם כל אחד בתורו, מביע את שמחתו על הזכות שניתנה לו לבוא למרכז הרצוג בעין-צורים, על אהבתו למקום ולקהל המאזינים.
"ואני החזקתי פנינה ביד" כותבת דליה רביקוביץ באחד משיריה. וכזאת לפעמים ההרגשה בתום הרצאה טובה. מתרחב הלב.
ובדרך הביתה לבאר-טוביה, במכונית, אנחנו ממשיכים לדבר ולדון- עד הפרידה וההכרזה. זהו עוד שבוע עבר.
אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולשוב ולהודות ליודה (וחבל שלא בפניו) על איזכור תאריכים חשובים בתולדות העם, בעבר הרחוק ובזמן החדש בעיקר ממלחמת השיחרור, על כך שהוא טורח לברך יישוב שחוגג יובל ולומר מלים חמות על חבר שהלך לעולמו ועל תשומת ליבו לכולנו. שרק יהיה בריא.
ותודה לכל החברים שעושים איתו יחד במלאכה.
ולכם חברים יקרים, נעימה לנו האכסנייה ונעים הציבור.
והרשו לי לסיים באופן מאוד לא מקורי- בשירו של יהודה עמיחי המשמש מוטו של "לקראת שבת",
תנ"ך תנ"ך איתך איתך
כמו ספר תורה
מפרשת בראשית ועד ואת הברכה
ובחזרה- אנחנו מתגלגלים יחדיו- וכל שנה אהבתנו מתחדשת.
תודה ולהתראות בשנה הבאה.
דליה חנין.
