לרקוד עם השטן

למה קרתה השואה? כל תשובה שננסה לתת על שאלה זו תלקה במידה של חוסר טעם. בכלל, ניסוחה של השאלה כך יכול להעשות רק בידי מי שהשואה אינה באמת חלק מחייו, אלא ידיעה היסטורית רחוקה ומופשטת. עבור שרידיה ובניהם, "השואה" אינה "השואה" אלא "המלחמה"; דהיינו לא ביטוי שהוא מחוץ לכל מהלך היסטורי, כזה שהחד-פעמיות וההפתעה היא סימנו, אלא היסטוריה אנושית, חיה ונושמת, שעשו אותה אנשים בשר ודם לאנשים בשר ודם אחרים. לנו. היא לא "קרתה"; לא המקרה ביסודה. היינו שם, היינו יהודים באירופה, ואירופה עוללה את זה לנו, כשיא של מעללים שחזרה ועוללה בכל ההיסטוריה. וה"למה" היא שאלה  מתחום התיאולוגיה, הפילוסופיה, שאותה לא ישאל מי שהריח את העשן והאפר וחי את המוות.

אבל השאלה נשאלת, ובכל זאת מוטל עלינו להבין, ללמוד, אולי להיבנות מהשאלה. מכיון ש"לא מחשבותי מחשבותיכם", לא נענה במקומו של אלוהים, אבל במקום רבותינו וחכמינו יכולים אנו לענות. אלו שבדורות קודמים כן שאלו, וכן ניסו להבין אירועים וטראומות, וכן הפיקו מהם לקחים. כיצד הם ניגשו לשאלות אלה? מאיזה כיוון מסתכלים על שאלה כזו?

מה ראו לנגד עיניהם חכמי המשנה, אלה שראו בעיניהם את חורבן הבית ואת נחלי הדם שזרמו מביתר ואת מוחות התינוקות על האבן ואת בנות העשירים מלקטות שעורים מגללי החמור ואת הר ציון ששמם ושועלים הלכו בו?

מה חשבו אותם חכמים על המוני הכתות שמלאו את ירושלים, ובעיקר צדוקים, שטמאו את הטהור וטהרו את הטמא, וכפרו בכל הקדוש, וגילו פנים בתורה שלא כהלכה?

כיצד ראו חכמים את אחריותם של מתיוונים, שלא פסו מן העולם במדינה החשמונאית אלא להיפך, השתלטו אף עליה?

כיצד פירשו לעצמם את מאמיני אותו האיש, שראו בהלכה סרח עודף ואולי אף מטרד, ופרשו מן הציבור ועשו אדם לאלוה?

ואיך התייחסו לכתות שקבעו שנה לעצמם, ושינו את הלוח, וחיללו את יום הכיפורים ואכלו חמץ בפסח?

ומה אמרו על מלכי יהודה, חשמונאים ואדומים, ינאי והורדוס, ששפכו דמים רבים ומלאו את ירושלים בטרור מפה לפה?

אין אנו יודעים מה אמרו. כלומר, יודעים אנו, אבל בשום מקום לא מצאנו שהלכו חכמינו בדרך שכביכול הורה להם המקרא: מעולם לא תלו את החורבן בחטאי ינאי והורדוס, למרות תקדים מנשה; ולא הסבירו את הגלות וההשמדה בזיוף התורה, שלא כבימי יאשיהו; ולא טענו שההתיוונות החריבה את הבית, על אף התוכחות הנבואיות על העבודה הזרה וגילוי העריות של ימי הבית הראשון.

ההיפך הוא הנכון. חכמים התעלמו מכל אלה, במכוון, ואף טענו ש"אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב, מפני שהיתה בו שנאת חנם; ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות - ע"ז, גלוי עריות ושפיכות דמים" (יומא ט ע"ב), שלא כבימי בית ראשון, שהיתה שם עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. ועינינו הרואות שהדיוק ההיסטורי מהקביעה הזאת והלאה.

חכמים, שחכמים היו, ואת השאלה שאלו עשרות רבות של שנים אחרי האירועים, ידעו היטב שכל התשובות האלה כבר ניתנו. הלא עוד בימי הבית אלה האשימו את אלה, מי בהקלת יתר ומי בהחמרת יתר, מי בפרישה ומי בדרישה, מי בביצור ומי בפיזור. ובמודע דחו את כולן.

ידעו חכמים, שבדור שאחרי, החכם צריך לעלות קומה. לראות את כל הדור הקודם כאבותיו. ומי שלא היה במקומם לא ישפטם. אבל את עצמו יכול החכם לשפוט, ולענות: מפני שנאת חינם חרבה העיר. מפני שלא יכלו לקבל אלה את אלה. מפני שראו בכל דבר את סיבת החורבן, ורק לא בעצמם. מפני שחישבו את חשבונו של עולם, ולא את חשבון עצמם. וכשענו "מפני שנאת חינם", לא להיסטוריה נתכוונו, אלא לאפשרות החיה וקיימת עוד בזמנם, "ועדיין מרקד בינינו".

ואוי לו לדור, שחכמיו מעדיפים לרקד עם השטן, במקום לשבת שבת אחים, מול השקיעה, והזריחה שתבוא בעקבותיה.


עיצוב: Dov Abramson  |  תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות למרכז הרצוג                        מרכז יעקב הרצוג, קיבוץ עין צורים  |   office@merkazherzog.org.il   |   08-8608330